אקסקל » חדשות » קהילה קווקזית » ההיסטוריה והתרבות של יהודי קווקז » לתולדות היהודים ההרריים – " ג'וּהוּרוֹ" (Juhuro - יהודים)


לתולדות היהודים ההרריים – " ג'וּהוּרוֹ" (Juhuro - יהודים)


היהודים ההרריים, שכינו עצמם ג'וּהוּרוֹ ( Juhuro - יהודים), הם בני אחת העדות היהודיות העתיקות בעם היהודי. לפי מסורת שהייתה מקובלת במאה ה־19 בקרב בני העדה, מוצאם מעשרת השבטים שהוגלו מממלכת ישראל במאה ה־8 לפני הספירה. מסורת זו מעורפלת ואין בידינו עדויות להוכיח את נכונותה ואולם ברור שכבר במאה ה־3 לספירה היו קהילות יהודיות במזרח הקווקז. נוכח הרדיפות נגד היהודים בפרס נמלטו רבים לקווקז שנמצאה בשולי האימפריה והביאו עמם את הלשון ממשפחת השפות האיראניות (הפרסיות). אחד מחכמי העדה מוזכר כבר בתלמוד הירושלמי; זהו רבי שמעון ספרא דֶטִירְבֵנט , ששמו מסגיר את הקשר שלו לעיר דרבנט. היהודים שהתיישבו באזורים ההרריים של מזרח הקווקז בנו את יישוביהם בערוצים הצרים שבין ההרים וסמוך למקורות מים. הבידוד סייע להם לשמור על ייחוד מנהגיהם ועל הלשון שהביאו אתם מפרס. היהודים ההרריים השתייכו אפוא בתקופה זו לתחום התרבותי של יהדות פרס.

במאה ה ־7 וה־8 נתון מזרח הקווקז, אזור מגוריהם של Juhuro, במערבולת של מלחמות בין הכוזרים, שבאו מן הצפון, לבין הערבים. בממלכת כוזר נהג השלטון סובלנות דתית והעילית השלטונית אף קיבלה את הדת היהודית, ואילו באזורים שנמצאו תחת שלטון ערבי אוסלמו בכוח הנשק אלפי יהודים; הם אמנם נותקו מן היהדות אך המשיכו לשמור על הלשון שהביאו מפרס ואף על אי־אלה שרידים של מנהגים יהודיים. הניסיון להעבירם על דתם נתקל בהתנגדות של יהודים לא מעטים. רבים מהם העדיפו למות על קידוש השם במקום לקבל את האסלאם ואחרים השתתפו במרידות מזוינות נגד השלטון הערבי באזור. אין תמה אפוא, כי בהימלטם מאכזריות השלטון הערבי מצאו היהודים מקלט בממלכת כוזר וכי היישוב היהודי בממלכה גדל במידה ניכרת. מכאן שהיהודים ההרריים הם מן התושבים הותיקים ביותר של קווקז.

במאות שנות המלחמה בין הכוזרים לערבים התרופפו הקשרים בין קהילות היהודים ההרריים במזרח הקווקז לבין יהדות איראן, ובקרב קהילות היהודים ההרריים התגבש מרכז רוחני של תלמידי חכמים, רופאים ואסטרולוגים. בעת הפלישה המונגולית במאה ה־13 המרכז כבר קיים. באותה עת שינו חלק מהשליטים המוסלמים המקומיים את גישתם ובמקום מדיניות של אסלום בכוח, שהביא למנוסת יהודים רבים, העדיפו להגן עליהם בראותם ביהודים מקור הכנסה.

במאה ה־14 היה האזור נתון למתקפות אלימות של שבטים מונגוליים ובמאה ה־15 התנהלו מלחמות אכזריות בין האימפריה העות'מאנית לבין פרס על השליטה באזור. מחמת אירועים אלה נמלטו תושבים רבים מאזורי החוף והשפלה לכפרים זעירים ומבודדים בהרים בבקשם מסתור מפני השוד והרצח, שהיו חלק בלתי נפרד מן המלחמות. ואכן בין המאה ה־14 וה־16 חלה התדרדרות בחיים החומריים והרוחניים של היהודים ההרריים. על אף ניתוקם ממרכזים יהודיים שמחוץ לקווקז ואף כי לא היו בקרבם תלמידי חכמים, המשיכו יהודי הכפרים המבודדים לשמור כמיטב יכולתם על המסורת שירשו מאבותיהם, מסורת שלא הייתה משוחררת ממנהגים ומאמונות של עמי הסביבה. במאה ה־18 שוב שימש הקווקז זירה של התנגשויות ותחרויות בין פרס, האימפריה העות'מאנית ורוסיה ובעקבות כך גדל כוחם של השליטים בנסיכויות המקומיות, שזכו חליפות לעידוד משלושת המדינות. הנסיכים המקומיים נהגו לגבות מהיהודים מסים גבוהים משגבו משאר האוכלוסייה, להטיל עליהם לבצע עבודות בזויות, לחייבם להשתתף במלחמותיהם. במאות שנות המלחמה שידעו היהודים הם למדו להגן על עצמם ועל רכושם והיו לאחת מקהילות ישראל המעטות שאנשיה אחזו בנשק והיו מיומנים ברכיבה על סוסים. אולם כל אלה לא עמדו להם כנגד מסעות העונשין שערך שליט פרס נאדיר שאה בשנות השלושים של המאה ה־18. במסעות אלה נהרסו קהילות רבות, יהודים לא מעטים נרצחו באכזריות רבה, רבים הועברו על דתם והתפשטה תופעת האונסים, דהיינו יהודים שבאופן גלוי התנהגו כמוסלמים ובביתם פנימה שמרו על יהדותם. נוכח האכזריות הבלתי מרוסנת של אחדים מהשליטים, מציאת חסות בצלו של שליט מקומי חזק הייתה אחת הדרכים להבטחת הקיום הקיבוצי. בין הנסיכויות החזקות באזור ברבע האחרון של המאה ה־18 הייתה נסיכות קובה בימי שלטונו של פט־עלי־ח'אן . הוא העניק ליהודים שטרי זכויות, שבהם הוגדרו חובותיהם וזכויותיהם, חידש את היישוב היהודי בדרבנט ואפשר ליהודים מכפרי הסביבה להתיישב בקובה, העיר הראשית של הנסיכות. אך טבעי היה שיהודים מכפרים רבים בסביבה זרמו לנסיכות קובה ובעיקר לעיר הראשית, שזכתה במשך השנים לכינוי "ירושלים דֶקווקז". היהודים קיבלו בברכה את שלטונה של רוסיה במזרח הקווקז בראשית המאה ה־19, כי ראו בה מעצמה שבכוחה להשליט סדר ושלום שהיהודים ייחלו להם כל-כך. השלטון הרוסי לא הפלה לרעה את היהודים ההרריים מעמים אחרים באזור. הם קיבלו חופש פולחן דתי, הותר להם לעסוק בכל מלכה והם יכלו לבחור היכן להתיישב ברחבי המדינה. כך החלו להיווצר קשרים בין היהודים ההרריים לבין יהודי רוסיה. היהודים ההרריים קיבלו בלבביות את מעט יהודי רוסיה ששירתו בצבא, ונהגו מנהג הכנסת אורחים נדיב ביהודים הבודדים שהתיישבו באזור. במרוצת השנים נסעו צעירים מבני העדה ללמוד בישיבות של ליטא ואחדים חזרו לעדתם ושימשו בה רבנים ומנהיגים. בתקופה זו גברה ההשפעה של יהדות מזרח אירופה על היהודים ההרריים והאליטה התורנית החדשה ניהלה מאבקים כדי לטהר את מנהגי העדה מסיגים של השפעות זרות שדבקו בה במשך השנים. אחד מראשי העדה היה הרב יעקב יצחקי. הוא פתח בדרבנט ישיבה שהכשירה דור צעיר של שוחטים ורבנים. כתוצאה מהפעילות הענפה של רבנים בדרבט ובקובה, הלך וגדל מספר המתפללים בבית הכנסת. בני עדה אחדים החלו לבקר גם בבתי-ספר רוסיים ובסוף המאה חזר ממוסקווה הסטודנט הראשון של היהודים ההרריים, אליהו בן שרבת אניסימוב (1862-1928), והפך לחוקר הראשון של עדתו. שרבת בן רב נסים אניסימוב, אביו של אליהו, עלה לירושלים והיה אחד המייסדים של קהילת Juhuro בעיר.

הכמיהה לגאולה הייתה מושרשת עמוק במסורת היהודים ובמנהגיהם. הכיסופים הערטילאיים הפכו לממשיים, כאשר לאזור החלו להגיע שד"רים (שלוחי דרבנן, שליחים מארץ ישראל) שאספו תרומות לקהילות ישראל בירושלים, בחברון, בטבריה, ובצפת. באמצע המאה ה־19 גדל מספר היהודים האמידים; הם קבלו את השליחים מארץ ישראל בסבר פנים יפות ותרמו ביד נדיבה. בסוף המאה גדל מספר היהודים מקרבם שעלו לארץ הקודש. חלק מהם התיישבו בארץ ישיבת קבע וחלק חזרו לקווקז ובפיהם תיאורים חיים מארץ הקודש. השד"רים והעולים הפכו אפוא לקשר חי בין עדת היהודים ההרריים לבין ארץ ישראל. מראשית המאה ה־20 גברה ההשפעה הציונית בקרב העדה, הן במישור הפוליטי הן במישור התרבותי. כפועל יוצא משיתוף פעולה זה יצא לאור בשנת תרס"ט (1909) סידור תפילה ראשון עם תרגום ללשונם של היהודים ההרריים (תאתית-יהודית) ובימי מלחמת העולם הראשונה הודפס העיתון הראשון בלשון זו – "הד הרים", שמגמתו הציונית מובהקת. בהשפעת הרעיונות הציוניים החדשים, חלו תמורות גם במערכת החינוך של היהודים ההרריים ובעשורים הראשונים של המאה ה־20 צצו בתי-ספר שבהם הוקדש מקום נרחב ללימוד הלשון העברית ודקדוקה, היסטוריה יהודית ולימודי ארץ ישראל. עתה החלו לעלות לארץ ישראל יהודים הרריים, שביקשו לא רק להתפלל על קברי אבות אלא להשתלב בבניית היישוב היהודי החדש בארץ ישראל.

הרוחות החדשות שנשבו בקרב חוגים מסוימים של יהדות רוסיה לא פסחו גם על חלק מצעירי היהודים ההרריים. הם כאחיהם האשכנזים ביקשו לשלב צדק סוציאלי עם בניית מולדת ( וַטַן - מולדת, מזוּהוּן ג'וּהוּרי) לעם היהודי בארץ ישראל. אחד מצעירים אלה היה יחזקאל בן שמעון ניסנוב, שעלה לארץ ב־1906. לאחר שהיה עד ראייה למאורעות 1905 שבהם נטבחו ארמנים רבים על-ידי האזרים, הבין ניסנוב את החשיבות של הקמת כוח מגן יהודי, שיהיה מסוגל להגן על יהודים ועל רכושם.

בימי מלחמת העולם הראשונה, המהפכה ומלחמת האזרחים (1921-1914) סבלה עדת היהודים ההרריים מפוגרומים שערכו בה שכניה המוסלמים. רבים מכפרי היהודים נהרסו והם נאלצו לנטוש אותם ולהתיישב בערים ובעיירות. עדת היהודים ההרריים, בדומה ליהדות רוסיה כולה, השתלבה בהתעוררות הלאומית והציונית של אותם הימים וצעיריה היו נכונים לעלות בהמוניהם כדי ליטול חלק בהגנה על הארץ ובבנייתה. ואכן ב־1919 כתב חיים וייצמן, לאחר מכן נשיאה הראשון של מדינת ישראל, "אלפי צעירים יהודים ששירתו בצבא הרוסי, יהודים הרריים מן הקווקז... צעירים בריאים, מאומנים יפה... מתחננים לעלות לארץ ישראל כדי לקחת חלק בבנייתה". אולם רק מעטים הצליחו, אחר תלאות רבות, לממש את שאיפותיהם ולהגיע לארץ-ישראל. עם התבססות השלטון הסובייטי במזרח הקווקז בראשית שנות העשרים, עשו הרשויות החדשות מאמצים להחדיר את רעיונותיהן גם לעדת היהודים ההרריים. הוקמו בתי-ספר סובייטיים לילדי העדה; שפת ההוראה בהם הייתה לשון היהודים ההרריים, שנכתבה באלפבית עברי. השלטון החדש עודד גם את צמיחתה של ספרות יפה בתאתית-יהודית, שניצניה פרחו כבר שנים רבות קודם ואף הקים להקות תיאטרון בלשון זו. כדי לסייע לעדה להיחלץ מן המצוקה הכלכלית החמורה שנקלעה אליה בימי מלחמת האזרחים, הוקצו לאוכלוסייה היהודית חלקות קרקע והוקמו כפרים יהודיים. השלטונות הסובייטיים גילו כלפי יהודי ההרים סובלנות רבה יותר משגילו כלפי יהודי רוסיה ואפשרו להם לטפח זהות לאומית ולקיים את מנהגיהם.

ברם בסוף העשור ובראשית שנות השלושים הסתמנו מגמות חדשות של השלטון כלפי היהודים ההרריים: גברו ההתקפות על הדת ועל המסורת היהודית, האלפבית העברי הוחרם והוחלף באלפבית לטיני ואחר כך קירילי, בין היתר כדי לנתק את העדה משורשיה התרבותיים-מסורתיים. בשנות השלושים עודדו השלטונות את הקולות שגרסו כי היהודים ההרריים אינם כלל ועיקר חלק של העם היהודי, אלא בני אחד העמים האיראניים (תאתים) שהתיישבו באזור זה. מגמה זו התחזקה אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר הרשויות הסובייטיות ניהלו מדיניות אנטי-יהודית ואנטי-ציונית מובהקת. אולם הניסיון לנתק את יהודי ההרים מן העם היהודי לא צלח בקרב שכבות רחבות של הציבור, אם גם נמצאו בודדים שנתנו לו יד.

כוחה של המשפחה המורחבת והעברת המסורת מדור לדור, שמרו על הרציפות ההיסטורית והעדה הוסיפה לראות את עצמם כעצם מעצמותיו של העם. אך טבעי שההתעוררות הלאומית לא פסחה על היהודים ההרריים ואף גברה בעת כינונה של מדינת ישראל ואחרי מלחמת ששת הימים. בימי ההכרזה על עצמאות ישראל התכנסו יהודים בבית-כנסת וחגגו ברוב שמחה, ולאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, השתלבו לא מעטים מהם במאבק למען זכות העלייה; בראשית שנות השבעים נשא מאבקם פרי ורבים מהם הגיעו לארץ. חלקם של היהודים ההרריים לא נגרע גם מהעלייה ההמונית של שנות התשעים ורוב העדה נמצאת כיום בישראל ומגלה מאמצים רבים להשתלב בה ולתרום את תרומתה הייחודית בפסיפס התרבות הישראלית המתגבשת.
Прочитали: 552 человек
Рейтинг:

Оставить комментарий пользователям Вконтакте и Facebook


29-12-2011, 22:49

Информация
לקוחות בקבוצהГости, לא ניתן להשאיר תגובות בחדשות.

קטגוריות

חדשות קהילה קווקזית

לוח שנה

«    אוקטובר 2013    »
ПнВтСрЧтПтСбВс
 
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31