אקסקל » חדשות » חדשות עולם » חדשות ביטחון & פוליטיקה » הדרך לאיראן עוברת בדיבורים על שלום


הדרך לאיראן עוברת בדיבורים על שלום


הדרך לאיראן עוברת בדיבורים על שלום כל פעם שהאשכנזים האלה הולכים לעשות שלום במדשאות הבית הלבן, מה שיוצא לנו אחר כך זה נתיב של הרג והרס", אמר השבוע נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע ומי שהיה לא מזמן ראש המטה של "האשכנזי" שנסע השבוע למדשאת הבית הלבן. השאלה שנשארה פתוחה היא האם האשכנזי הזה, בנימין נתניהו שמו, באמת נסע לעשות שלום או בסך הכל נסע לעשות את עצמו עושה שלום.

כך או אחרת, הריטואל הפגאני הקבוע באזורנו, לפיו בכל פעם שהלבנים מדברים על שלום באים השחורים ועושים טרור, גבה השבוע, עד הורדת שורות אלה לדפוס, את חייהם של ארבעה ישראלים ליד קריית ארבע. לא שזה מנחם מישהו, אבל את נרצחי השבוע אי אפשר אפילו לכנות "קורבנות שלום", כפי שהיה נהוג פעם. כי קודם צריך להוכיח שיש לצדדים כוונה אמיתית לשלום.

לפני 12 שנה נסע בנימין נתניהו לוועידת וויי פלנטיישן. הוא חתם שם על הסכם חברון, מהלך ששמעון פרס לפניו חשש לעשות. עם שובו ארצה, בעודו יורד מכבש המטוס בנתב"ג, שבר ביבי ימינה, הסתער על האופוזיציה משמאל ופוצץ את ההסכם. הימין, שלא קנה את התמרון החד הזה, הפיל אותו.

בראש האופוזיציה שעליה הסתער נתניהו עמד אז אהוד ברק. היום הוא שר הביטחון של נתניהו. באותם ימים, נתניהו לא ספר את ברק ולא באמת חשש ממנו. ההנחה בסביבת נתניהו הייתה שלביבי אין אלטרנטיבה ממשית בימין, וגם לא בשמאל. "ברק לא ממריא", זו הייתה ההנחה הרווחת בציבור.

נתניהו, שכונה "הקוסם", היה בטוח ביכולתו להמשיך לתמרן או לחלופין לנצח גם בבחירות הבאות. הסוף ידוע. נתניהו לא הצליח להמשיך לתמרן, נגרר לבחירות והובס על ידי ברק בתוצאה אסטרונומית. יותר משברק המריא, נתניהו צלל והתרסק. זה קרה אז כמעט בן לילה.

ביבי, ששמר על תיקו או יתרון קל בסקרים כמעט עד הרגע האחרון, צנח בבת אחת. מסה קריטית הצטברה ומוטטה את התמיכה הציבורית בו כמו במפולת שלגים. הייתה אז הצבעה כפולה, פתק אחד לכנסת ופתק אחד לראשות הממשלה, שסייעה לברק לגבור עליו (ב-12% הפרש, 56%-44%).


בסביבת נתניהו סבורים שאין לביבי אלטרנטיבה ממשית בימין, וגם לא בשמאל. גם הפעם הם טועים. אביגדור ליברמן, כפוף לשימוע, יכול להיות הביבי הבא. וציפי לבני יושבת היום בתפקיד אהוד ברק של אז. קדימה היא מפלגת העבודה של פעם.

גם עכשיו, נדמה שנתניהו מחזיק פאסון, שומר על כוחו, שולט במצב. למרות ירידה עקבית בסקרים הפנימיים שלו, ביבי עדיין לא מראה סימני קריסה. אבל הוא כבר נצרב ונכווה, והוא יודע שזה יכול לקרות. כשזה קורה, זה קורה מהר. קשה לשלוט בזה. המפולת קוברת אותך תחתיה כמעט בן לילה ופתאום עלולה ציפורה לפרוש כנפיים ולהמריא.

האם נתניהו רציני? האם הוא הבשיל למהלך היסטורי? האם חצה את הרוביקון? הדעות חלוקות. עד הלילה שבין רביעי לחמישי השבוע, שבו נשא נאום בוושינגטון, סברו רוב המעריכים שנתניהו עושה הצגה. הבין שצריך לייצר קולות של תהליך שלום כדי להדק את המצור על איראן, אז הוא עושה. אנשיו, כשנשאלים על כך, אומרים ש"הוא עוד לא החליט".

נאומו בישיבת "שרינו" האחרונה ובהרמת הכוסית ערב צאתו לוושינגטון היו סטנדרטיים. הוא לא התחיל לבצע את ההכנה המתבקשת של דעת הקהל, בסגנון שרון. לא דיבר על "ויתורים כואבים", לא על "הגיע הזמן לחלק את הארץ" ולא על "לא נוכל להיות בכל המקומות שנרצה להיות בהם".

הוא גם התנער מרעיונותיו של דן מרידור. הוא אפילו לא חוזר על עיקרי נאום בר-אילן. כדי להשיג הסדר עם הפלסטינים יצטרך נתניהו להסכים להצעה מרחיקת לכת יותר מהצעתו האחרונה של אהוד אולמרט. האם זה יכול לקרות? נראה שלא.



בנימין נתניהו בהרמת כוסית במרכז הליכוד, בלי דיבורים על ''ויתורים כואבים'' ואפילו בלי עיקרי נאום בר-אילן .
ביום שישי שעבר התפרסם כאן סקר של מועצת יש"ע (בביצוע מאגר מוחות), לפיו רבע ממצביעי הליכוד ישקלו לערוק לליברמן אם יאריך נתניהו את ההקפאה. הסקר, כמו כל סקר, הלחיץ את ביבי קשות. הוא זימן כמה מיועציו והזהיר אותם ש"אנחנו מאבדים את הליכוד", ואחר כך נסע לוושינגטון.

נאומו בטקס פתיחת ועידת השלום היה מפתיע וסותר את התזה הזו. מי שציפה לתחילת הכנת הקרקע הציבורית למהלך שלום של נתניהו, קיבל את מבוקשו.

ראש הממשלה דיבר על "שלום לדורות", אמר ש"העם היהודי אינו זר בארצו, אבל אנחנו מכירים בכך שאנשים נוספים חולקים איתנו את הארץ הזאת", קרא לאבו-מאזן "הפרטנר שלי" ואמר ש"טענתי למען ישראל כל חיי, אבל לא הגעתי לכאן כדי לנצח בוויכוח אלא כדי לעצב שלום. לא הגעתי כדי לשחק במשחק ההאשמות, בו אפילו המנצחים מפסידים, הגעתי כדי להשיג שלום".

זה היה נאום טוב, מרגש, מנהיגותי. האם נתניהו נשא אותו מתוך הלב? האם דבריו פרצו החוצה בייסורי הבשלה אמיתיים? או, במילים פשוטות, האם הוא גם מתכוון לזה?

האם יש בנתניהו את העוצמה הפנימית הנדרשת כדי להתעמת עם גרעין הכח הטבעי שלו? האם הוא מסוגל לעקור את מפלגתו מהמקום הנוח בו היא חונה היום ולהוליך אותה למקום חדש וזר, מה שאמור להביא לפילוגה הכמעט ודאי? ספק רב.



ברק צריך להוכיח לחברי מפלגתו שצריך להישאר בממשלה ומה עם אהוד ברק? השבוע הוא שוב מפרסם את תוכניתו המפורסמת, שהתפרסמה כאן במלואה לפני כמה שבועות, ולא בפעם הראשונה. הוא עושה לראש הממשלה תרגיל כמותו אפשר לעשות רק בדמוקרטיה המוזרה שלנו: נוסע מנהיג מדינה לפגישה מדינית מכרעת והיסטורית, שומר על עמימות, מטיל ערפל על תוכניותיו וכוונותיו, רק כדי לגלות בעודו באוויר את שר הביטחון שלו ובן בריתו הפוליטי משרטט את הגבולות המדויקים ומודיע בפומבי על "ריבונות משותפת" על הר הבית.

מגוחך ככל שיהיה, לא מדובר כאן בבלון ניסוי וגם לא בסנונית ראשונה. מדובר בברדק הישראלי הרגיל. כל מי שמכיר את אהוד ברק יודע את דעתו האמיתית על סיכויי המשא ומתן. על קיומו של פרטנר. על היכולת להגיע להסכם היסטורי ולסוף הסכסוך בתוך שנה. הרי ברק, עד לא מזמן, עוד קרא למשא ומתן עם הפלסטינים בשמות אקזוטיים יצירתיים כמו "סופלה" (מצבור רך ומתקתק של אוויר חם).

אז מה קרה פתאום? מה שקרה פתאום זה שנוצר צורך דחוף להוכיח לברוורמן ולבוז'י ולשלי ולמג'אדלה שצריך להישאר בממשלה. פואד, אגב, יודע את זה לבד. הוא כבר הוכיח. ולכן ממשיך ברק לפמפם, חזור ופמפם, את תוכניתו המדינית הגרנדיוזית, ולהדגיש שהוא ממשיך לעשות לילות כימים כדי לשכנע את ראש הממשלה לאמץ אותה.

ומה יקרה כשיתברר שזה לא יסתייע? אה, נקווה שזה אף פעם לא יקרה. ואם זה יקרה, אז כבר "נדע מה לעשות". עד אז העבודה בטח תגלוש מתחת לאחוז החסימה, ברק יבקש מקלט מדיני אצל ביבי (או יפרוש לחיים הטובים), ואחריו המבול. אבל בינתיים המטרה העליונה של ברק היא להישאר שר הביטחון, ואם צריך לפרסם תוכניות שלום בקצב של פעם בשבועיים, אז נעשה מה שצריך. תמיד יהיה מי שיקנה את הסחורה המשומשת הזאת מאיתנו.

ואולי בכל זאת? אם תשאלו את שמעון פרס, למשל, אז הוא מאמין. פרס תמיד מאמין. פרס מאמין לכל דבר. האמת היא שקשה להאשים אותו. הוא מדבר הרבה עם ביבי, והוא שומע ממנו דברי מתיקה וכיבושין. לזכותו של פרס ייאמר שהוא גם האמין בזמנו לשרון. ובסוף יצא שצדק.

השאלה אם ביבי הוא שרון היא שאלה נפרדת, פרס מעדיף לא לענות עליה בינתיים. הוא לכוד במלכודת דבש של 95% פופולריות בציבור. עבור מי שרוב חייו הפוליטיים נסקל בעגבניות, מדובר במתיקות שאחרי. היא ממכרת. פרס יודע שאם ירים קול, יאבד קולות. אז בינתיים נוח לו להמשיך ללחוץ ולהאמין. אופטימיות היא תכונה טובה, יש מספיק לכולם וזה גם לא עולה כסף.


לפחות בנאום ההוא בוושינגטון, לפחות לכמה דקות, עשה בנימין נתניהו השבוע קולות של מנהיג החותר לשלום. היו לו כל התירוצים בעולם להיות חמוץ ונוקדני, לדבר על "שיקולי ביטחון" ועל כל הדם היהודי שנשפך בכל פעם שאנשים מתכנסים לדבר על הסדר, אבל הוא בחר בדרך אחרת בטון אחר.

היה גם משעשע לשמוע את בכירי הליכוד, בבוקר שלאחר הפיגוע הרצחני ליד חברון, מדקלמים את המנטרה ההיא, מבית יוסי ביילין, לפיה "לא נניח לטרוריסטים הקיצונים לקבוע את סדר היום המדיני". ועדיין , צריך לזכור: מה שביבי נתן בינתיים לברק אובמה זה נאום. מילים יפות. שלב המעשים רחוק מאיתנו מרחק רב, ונראה בלתי מעשי בעליל.

לפיכך, הניחוש המושכל נמצא איפשהו באמצע. נתניהו לא עבר שום רוביקון, השלום לא בפתח, אבל יכול להיות שהוא יהיה מוכן להירטב קצת. לתפיסתו, ביבי לא בא לקדנציה השנייה שלו כדי לעשות שלום, אלא כדי למנוע את הגרעין האיראני.

במקביל להכנות הצבאיות, המתקיימות כל הזמן, הוא חייב ליצור מצב שבו אפשר להקים קואליציה בינלאומית נגד איראן או לחלופין אפשר יהיה מתישהו לגייס את האמריקאים לדבר או לפחות לחלץ מהם הסכמה לפעולה ישראלית. בשביל זה צריך תהליך מדיני. בשביל זה צריך משא ומתן.

ולכן, מה שנתניהו מנסה ליצור עכשיו זה מראית עין, רושם חיצוני, פסאדה מלאכותית של פעמי שלום. אם זה יצריך הסדרי ביניים משמעותיים, בתוך קונטקסט נרחב יותר של הסדר כולל עתידי, עם לוחות זמנים גמישים וארוכי טווח, אז יכול להיות שיסכים. העיקר שבינתיים יצליח במשימה האמיתית ההיא, הייעוד הקוסמי הנצחי, העוגן של כל הווייתו ואמונתו: למנוע מאיראן פצצת גרעין.

זה הנרטיב של נתניהו. לשם הוא הולך. הבעיה היא שנתניהו לא תמיד מגיע לאן שהוא הולך. הוא עוד עלול למצוא את עצמו לכוד בתוך תהליך מדיני משמעותי עם הצעת גישור אמריקאית לא קבילה על השולחן מצד אחד, ופצצה איראנית מתקתקת מצד שני. או במילים אחרות: גם עם ויתורים מדיניים מפליגים וגם עם פצצה איראנית.

הרקורד של נתניהו עד היום מלמד שזאת בדרך כלל התוצאה של תמרוניו. כפי שהאנשים שלו בעצמם מנסחים את זה, הוא תמיד ישלם את המחיר הכי מופקע, יקבל את הסחורה הכי גרועה ועוד יחטוף על הראש מכולם. נכון, לפעמים זה מצחיק, אבל הפעם זה מדאיג. כולנו צריכים להתפלל להצלחתו.
Прочитали: 551 человек
Рейтинг:

Оставить комментарий пользователям Вконтакте и Facebook


4-09-2010, 23:10

Информация
לקוחות בקבוצהГости, לא ניתן להשאיר תגובות בחדשות.
חדשות קהילה קווקזית

לוח שנה

«    ספטמבר 2013    »
ПнВтСрЧтПтСбВс
 
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30