עם הגירוש בשנת רנ"ב (1492), התחיל להגיע למארוקו זרם הפליטים מספרד ומפורטוגאל, והוא נמשך עד לסביבות שנת הר"ס (1500). חלק ניכר מהמגורשים התיישבו בעיר פאס, כדברי עד ראיה: "ונתאספו שמה כל העדרים יחד גדולים וקטנים חכמים ונבונים". העדפתם את פאס נבעה מהיותה עיר מרכזית בתקופה זו, בעלת חשיבות כלכלית ומדינית. על כך נוסף יחסו החם והאוהד למגורשים של המלך מולאי מוחמד אשיך, הראשון למלכי פאס מבית ואטאס (1505-1472), אשר פאס שימשה עיר בירתו. יחס זה חיזק את תחושת בטחונם של המגורשים, ולכן העדיפו רבים מהם לגור בתוכה. למרות העזרה בקליטתם שקיבלו המגורשים מאחיהם התושבים ומהשלטונות, לא שפר גורלם, ובשנים הראשונות, עד לשנת הרנ"ח...

אלפונסו סבח ומרק סבח, שניהם ילדי טנג'יר שהוריהם עברו לקזבלנקה, מייצגים יותר מכל את שני הקצוות בהנהגה היהודית בעת קבלת עצמאותה של מרוקו. הראשון מייצג את הזרם הציוני, בזמן שהשני הוא אחד מדובריו המובהקים של הרעיון האסימילציוני בחברה ובפוליטיקה המרוקאית.

בעיות המלשינות והמסירה בקהילות מרוקו לאחר גרוש ספרד ועד ראשית המאה הי"ט ניכרו במיוחד בתקופות של חוסר יציבות, שהייתה מנת חלקם של יהודי מרוקו במשך מאות שנים ושסבלו מריבוי מקרים של שוד ורצח, מגפות, שנות בצורת ובעיקר סבלו מעושק השלטונות . מצד אחד הייתה המסירה גורמת במישרין לסיכון הזולת או רכושו ומצד שני, זו הגורמת בעקיפין לסיכון, בעיקר על-ידי הצבעה בעל-פה בכתב או בתנועה על מקום הימצאו של אדם או רכוש מבוקש, או הזדקקות לשררה ולערכאות להשגת תועלת כלשהי. בנוסף על כך, היו גם מקרי מסירה שנעשו בידי בעל תפקיד ציבורי בקהילה מתוקף תפקידו או לאו. בדרך כלל רווחה מסירה ללא אונס כלשהו שמטרתה להזיק לזולת או לרכושו.

ר' יעקב אבן צור (להלן: יעב"ץ) (פאס, תל"ג 1673-תק"ג 1752) מגדולי חכמי ישראל במרוקו היה, ושימש בדיינות כארבעים שנה בעירו פאס, וכעשור שנים במכנאס ובתיטואן. חייו האישיים היו רצופי תלאות. הוא שכל, לא עלינו, שישה-עשר מילדיו ורק בן אחד נותר בחיים.

מחזהו של דוד ברגלסון "הנסיך ראובני" נכתב בשלהי מלחה"ע השנייה ביידיש עבור תיאטרון היידיש הממלכתי בהנהלת שלמה מיכואלס. הייתה זו תגובה בלתי-שגרתית לצורך הרפרטוארי ב"מחזות פטריוטיים", אך ברגלסון בחר כאן דווקא לפנות לאירועי תחילת המאה ה-16 בהשתתפות דוד ראובני ושלמה מלכו, בשילוב דמותו של ר' אמנון ממגנצא כסמל הרוח שלא נשברה. מחזה זה דן בהרחבה במצבם של האנוסים בספרד ופורטוגל כפרפראזה למצב יהודי מזרח אירופה בעת מלחה"ע השנייה והשואה.

ההלכה בדיני ירושה עוררה קשיים רגשיים ביישומה במשך הדורות, במיוחד בזכויותיה של האשה, מאחר שקבעה שהבעל יורש את אשתו והאשה אינה ירושת את בעלה. דבר שנתפס בעיני ההמון כאפליה בוטה של האשה, במיוחד כאשר האשה מתה סמוך לנישואיה ואז נמצאו הוריה לוקים בכפליים אבדו את בתם והפסידו את רכושם – הנדוניה שהעניקו לבתם.

ספר הישר הנקרא גם ספר תולדות האדם שייך לסוג הספרות ההיסטוריוגרפית. הספר מתאר כרונולוגית את השתלשלות המאורעות ההיסטוריים למן בריאת העולם ועד לתקופת השופטים. הספר שואב את מקורותיו מהמקרא אך גם ממקורות נוספים כמו "מעשה אברהם", "דברי הימים של משה רבנו", "מדרש ויסעו", וסיפורים המושפעים מהספרות האבירית כמו "עלילות אמאדיש די גאולא".

בפתיח לספרו 'מים חיים' תיעד רבי יוסף משאש (מרוקו 1892 – חיפה 1974) את הרקע ההיסטורי המשוער לשם משפחתו. על סמך עדויות שגבה מאנשים שונים מקור השם בעיר העתיקה משאש שליד מדריד. העיר קרויה על שם צמח מרפא בשם 'משאש' הגדל שם לרוב, ואנשים שעזבו את העיר, יהודים ונוצרים כאחד, אימצו את שם העיר והעשב כשם משפחתם. הרב משאש שיער שתי השערות: א. 'משאש' הוא שמו הערבי של הצמח עוד מזמן שלטון המוסלמים על ספרד (711–1492 לספירה) והוא נשתמר במרוקו כשמו של צמח מרפא הקרוי "משאשא" המצוי לרוב במקנס; ב.

אתאר כאן את גלגוליו של כתב יד עברי על פני למעלה מחמש מאות שנה, בארצות הים התיכון ובאירופה. ראשיתו של הספר סמוך לגירוש היהודים מספרד ותלאותיו תמו רק אחרי השואה. כתב היד המקורי הכיל כנראה את מדרשי רבה לחומשי התורה בחמישה כרכים, אבל במהלך הדורות אבדו רובם ונותר לפליטה רק החלק הרביעי ובו רובו של המדרש לספר במדבר. המעתיק היה יהודי ספרדי, כנראה אחד האחים יעקב או יוסף פרונטינו ס"ט, שהתמחו בהעתקת ספרים עבריים בספרד ואחר כך במרוקו. אפשר שהספר הועתק באחד מבתי הכנסת שהתקיימו בסביליה ("אבן יעיש") סמוך לפני גירוש ספרד ואפשר שהוא הועתק זמן מה לאחר מכן במרוקו. בכל אופן ברור שהספר שהה במרוקו עד המאה הי"ז ואז הוא היה בידיו של הרב יעקב חאגיז.

הגותו של הרמב"ם תפסה מקום מרכזי למדיי במרוקו. מצויה בידינו עדות מן המאה הי"ד מקולמוסו של פילוסוף יהודי פרובינציאלי (יוסף אבן כספי) אשר סיפר כי "הישמעאלים בפאס ובשאר ארצות קבעו שם מדרשות ללמוד 'ספר המורה' מפי סופרים יהודיים", ולא בכדי הוא הביע את תקוותו לעתיד: "ואעבור פאס, כי שמעתי שמה ישבו כסאות לחכמים" (ספר המוסר).